שריפה הינו תהליך בו מוכנסת הגופה לתנור מיוחד בו היא נשרפת בחום גבוה, תהליך האורך בין שעה וחצי לשעתיים. התוצאה הסופית הינו אפר, המועבר לכלי לאחסון זמני.
הכלי הזמני ובו האפר מועברים לרשות המשפחה אשר בוחרת מה ברצונה לעשות - האם להעבירו לכד אפר מהודר, לפזרו בטבע, לקבור אותו בבית עלמין או במקום אחר, לאחסנו בקולומבריום או כל אפשרות אחרת.
קשה למצוא עדויות מדויקות על תחילת השימוש בשריפה ע"י האדם. מרבית המחקרים מצביעים על תקופת האבן כתקופה בה כבר יש עדויות לשריפת גופות, כאשר עיקר העדויות הן מאגן הים התיכון. בתקופת הברונזה החל המנהג להתפשט ברחבי אירופה ובמקביל החלה התפתחותו בחלקים אחרים של אירופה. מאוחר החלו גם היוונים והרומאים להשתמש בשריפה וסייעו רבות בהפצת השיטה והמנהג בעולם כולו. בתקופה זו החל השימוש בכדי אפר וכן נבנו הקולומבריומים הראשונים לאחסון הכדים.
בערך בשנת 400 בעת שקונסטנטין הנהיג את האימפריה לנצרות, הופסקו מנהגי השריפה כמעט לחלוטין, למעט במקרים של מוות המוני, מלחמות ומגיפות. מצב זה נשמר במשך כ- 1,500 שנים הבאות.
תהליכי השריפה המודרנית החלו רק לאחר שפותחו תאי שריפה (כבשנים / קרמטוריום) בעלי רמת יעילות סבירה. הפריצה המשמעותית אירעה בעת שפרופסור בונאטי האיטלקי הציג בתערוכה בוינה בשנת 1873 את הקרמטוריום שלו. מאז החל המנהג להתפשט בשני צידי האוקיינוס האטלנטי. באנגליה הויקטוריאנית, דחף ד"ר סיר הנרי תומפסון, רופאה הראשי של המלכה, את השימוש במכונים לשריפת גופות בעיקר מסיבות תברואתיות, כאשר הוא ורעיו הקימו את איגוד הכבשנים האנגלי בשנת 1874. ארבע שנים לאחר מכן כבר החלו לפעול הכבשנים הראשונים באנגליה ובגרמניה. בארה"ב, בנה ד"ר לואיס לה מוין את הכבשן הראשון בשנת 1876. בשנת 1913 פעלו בארה"ב 52 כבשנים ובוצעו בסה"כ כ- 10,000 שריפות.
גם בישראל ישנן עדויות רבות למנהגי שרפה של גופות בתקופות שונות. באתר של משרד החינוך, בנושאי לימוד ארכיאולוגיה על התקופה הרומית המאוחרת והתקופה הביזנטית, ניתן למצוא מידע על שיטות הקבורה המקובלות וביניהן גם עדויות על שרפת גופות.
באתרים ארכיאולוגיים רבים בארץ ניתן למצוא מערות קולומבריום, הפזורות בכל רחבי הארץ מצפון ועד לדרום.
|